Are We Listening?: Women Singing, Orthodox Rabbis, and Israel's Religious-Secular Divide

R' Lichtenstein accepting the Israel Prize

They say it 'aint over til the fat lady sings, but maybe we should lower the curtain before she even starts. This week, on Israel's Memorial and Independence Days, the chief rabbi of Tzfat (Safed), Rabbi Shmuel Eliyahu and Rosh Yeshiva (dean) of Yeshivat Har Etzion, Rabbi Aharon Lichtenstein both participated in public ceremonies that involved "kol isha," (lit., a woman's voice), the halakhic term for women singing. Rabbi Eliyahu delivered his opening remarks and then got up and left, while Rabbi Lichtenstein stayed for his entire ceremony, looking honored to be there. Rabbi Amnon Bazak, an outspoken lecturer at Har Etzion, addressed these contrasting approaches in a short but poignant essay today. Below is an English translation followed by the original Hebrew.

Rabbi Shmuel Eliyahu left the IDF soldiers' memorial ceremony in Tzfat because of women singing. The next day, Independence Day, my teacher and mentor, Rabbi Aharon Lichtenstein remained at the award ceremony for the Israel Prize, despite there being women singing there, following in the path of chief rabbis from the inception of the State [of Israel] through today, to not avoid official ceremonies because of female singing.

It would seem that this difference did not arise because Rabbi Eliyahu is more adherent to halakha than the rabbis mentioned above, but because he is less concerned about the damage caused by turning state events into the focus of unnecessary conflict between religious and secular [Jews]. It may be easier and more acceptable in certain segments of Jewish society to demand full, rigid compliance with every halakhic stricture in the public arena; to argue: "Why should we compromise? Let them compromise;" and to look forward to the day when only men will sing at official ceremonies. However, Israel's rabbis recognized that in the present reality, a strict approach would ultimately result in rift and rupture, and a deeper understanding of the Torah's way allows—and therefore also demands—that one be less strict and to stay in his seat, especially when dealing with ceremonial singing with no creative connotations. Because Israel's Torah considers the big picture and is not afraid of complexity.

---

הרב שמואל אליהו עזב את טקס הזיכרון לחיילי צה"ל בצפת בשל שירת נשים. למחרת, ביום העצמאות, נשאר מו"ר הרב ליכטנשטיין בטקס חלוקת פרסי ישראל למרות שגם בו הייתה שירת הנשים, ובכך הלך בדרכם של הרבנים הראשיים מקום המדינה ועד היום, שלא פרשו מטקסים רשמיים בשל שירת נשים.

דומה, שהבדל זה איננו נובע מכך שהרב אליהו מקפיד יותר על הלכה מהרבנים שהוזכרו, אלא מכך שהוא מחשיב פחות את הנזק שבהפיכת אירועים ממלכתיים למוקדי חיכוך מיותרים בין דתיים לחילוניים. ייתכן שנוח וקליט יותר בחלקים מסוימים בחברה הדתית לדרוש הקפדה חמורה לכתחילה במרחב הציבורי, לטעון: "למה שאנחנו נתפשר? שהם יתפשרו", ולצפות ליום שרק גברים ישירו בטקסים ממלכתיים. אולם רבני ישראל הבינו שבמציאות הנוכחית גישה מחמירה תביא בסופו של דבר להעמקת הפילוג והפיצול, והבנה מעמיקה של דרכה של תורה מאפשרת – ומשום כך גם מחייבת – להקל ולהישאר במקום, במיוחד כשמדובר בשירה טקסית נטולת קונוטציות יצריות. כי תורת ישראל לוקחת בחשבון מבט רחב, ואיננה מפחדת ממורכבות.